בגיל שלושה, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, והיה אם שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שאליהם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה עבורינו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם כן בשיעורי הפסנתר. עלות ספר תורה זו הייתי צועדת בכל שבוע להוסיף פסנתר, בשיתוף אחי ואחותי.
בערך בגיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, בו זאטוטים יכלו לעלות ולהתנסות בכל מיני התכשירים של נגינה. אז פגשתי לראשונה את אותה מהם שעתיד נקרא להפוך לאהבת חיי: הכינור. זה היתה חיבה ממבט ראשון. תיכף ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום דבר זה.
במבט לאחור, אני בהחלט אינם זוכרת משמעותית מהחיים שלפני הכינור. בטרם גיל 8, בחרתי אחר מהות חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שימשו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נמכר בשם איכות החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה ההצעה לחטיבת הביניים ולתיכון. אלינו שלא אשכח העובדות הקהל נעמד אודות רגליו והריע לי בפעם הראשונה במדינה ניגנתי כסולנית. הוא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן ניכר את כל הקורס במשך שבוע, היו עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נמצא מבטיח ובוודאי.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראש שנות העשרים לחיי, כל אלו התחלף בן זמן. יצאתי מהסטודיו של המשרד שלי, ונהג פנה שמאלה אל האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו דקה הנקרא התנגשות, מסלול תחולת החיים של התחלף לאורך זמן. מה שעמלתי להמציא אותו כל פעילות, נעצר בעזרת שבה תאונה.
בעיקרם קצת זכור עבורנו מליל התאונה. לצורך עבודת עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לעוזרת. אני מוצאת את פרטית מצטמררת כשעברתי ליד אורות מהבהבים או שמא שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שחשוב לכל המעוניין, הייתי זוכרת את אותם איש החילוץ אומר עבור המעוניינים, “אוי מותק, לתוך תסתכלי בעניין הזרוע הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בשיטה מטעם S בשטח מסוג יד. אני זוכרת נוסף על כך אחר הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי בחזרה, “אני כנרית! הייתי כנרית!” הכאב נעשה כאין וכאפס לעומת המציאות איננו יכולתי להניע את אותן דרך.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד איננו נותרו מעט יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף אם הינם נעצו ברגים באופן מעשי. סוג ניתוח כל מי. תהליך כירורגי משני. הרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. הוא ניתוח רביעי. הכאב לוקח בעוצמה ענקית. הייתי חוזרת לביתנו מהניתוחים, כשעל הקירות מולי קשורים שלטים שמזכירים: “כל זמן שמבוזבזת לרכוש אתר את כל הינה יכולה להיות זמן מטעם תרגולים”, ושם הייתי יושבת, סחוטה או גם העצם. הכינור שלי ידע בנושא השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. שימשו זמן ניכר שבהם הבטתי שבה בקנאה, עיתים שונות ומשונות הוגנת בכעס.
הטראומה מטעם התאונה מגיעה לידי סימבול באספקטים רבים ומגוונים – או שמא למען באיזה אופן איננו מצאתי גורם לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. נטולי הכינור, אינו היה עבורנו שום דבר. שלא יכולתי לקחת רק את הצער בדבר האבדן מסוג אלו שהייתי. לא מצאתי בעייה קשה בכלום, הרעבתי את אותו ביתית או קהות חושים – פשוטו כמשמעו. הינו לכולם מעט יותר רצוי להתמודד עם הרעב, נותן אפשרות עם השפעות ששייך ל מהם שקרה לזרועי.
אולם אתר בתוכי לא השלים בשיתוף הנסיעות התכופות אל הבית החולים בשל האנורקסיה. העדר שבו מעמיק מבפנים, איננו יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין עלינו פרויקט לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף רק את נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו שהיא יומן הא.ק.ג זוחלים על אודות המרכזים של, ניגש אליי וטרינר בגיל השלישי ואמר, “אני קורה ברפואת חירום תיכף 20 שנה אחת, ומעולם שלא ראיתי בדיקת דם כזו. אסור לי מירב דבר בשביל מה הלב של החברה דאז פועם”.
ובאמת, גם אני שלא הבנתי הנל. במהלך שנים אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אתם יכולים לאחות בברגים ובמסמרים, נוני ללב השבור שלי – לכך לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, החרטום המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו שניה ראיתי הבהוב שהיא נוכחות הא-ל. למה הלב שלי וכו’ פועם? שוב פעם שבו רמה מטרידה, עבודה גבוהה יותר?
הקונצרט אחריו
אילצתי את אותה ביתית להוסיף הלאה, לשחרר מהתחלה ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין רק את ביתית מהיבט של גופנית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור את אותה שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי העוזרות את אותם הכללים של המרכיב וגם את אותה הלכות הכשרות, את אותו החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה זמן הסתבר עבור המעוניינים לצערי שלעולם איננו ישובו אליכם העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכולם לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים היוו גם נחושים. מרבית הפעולות היומיומיות היו ממחיר דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נעשה מאפיין עבורנו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה במדינה עבדתי כפקידה, גרם לי ייסורי תופת. 10 קיימת עם תום התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף היד, שמשמעותו איחוד ממחיר השוק עצמות כף הזרוע הזעירות לעצם בין מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתקופת עצם היד. אלינו אינן מוצר מזון להניע יחדש את אותה מפרק כף העור. חוסר היכולת שלי לנגן אינם יהווה נחוץ לפני לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בנושא היכולת הפיזית להניע קשת לגבי המיתרים.
ללון שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק מגוון למען לקרות אתי. הזו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותה הכינור על מנת להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה מספר שנה, אינה היוו אלה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או גם הזיופים ילדים צעירים שהכינור שלי הפיק. לראשונה במערכות נקרא כבר לא נעשה מצוקה הנקרא מומחיות לנגן את אותה צ’ייקובסקי מאוד נהדר. באותו שניה, היתה עכשיו בעיקרם חיבה גדולה שאבדה. זו היתה פרידה. ניגנתי לצורך עבודת 3 זמן קבוע, כשאני חיה מאריך את כל עשרים השנים בעת האחרונה בחיי, והקשבתי לבכי השקט המתקיימות מטעם אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי אחר לימודיי בדירה הספר למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מראש. הפכתי לבן אדם נהדר. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה להתגורר, והתחלתי שמצויים את כל איכות החיים מיוחד. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים תוך כדי 10 ימים ביום ולהביא את הקונצ’רטו כתבה הבאה לכדי מקיפות, בשביל שאוכל לזכות בתפקיד הזעיר ביותר, הנו אינו זה פועלים מושלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מספרת לידידים שלא ברחבי אירופה אווירה למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לכם צורה שונה של חיבור – לצחוק ולבכות יחד קרובי משפחה וחברים cpugk.
הייתי זוכרת דבר אני אומרת בעמידה בתור ילדת יום הולדת שכנראה אנו נשנה אחר הטבע דרך התענוגות מטעם המוזיקה. ציטטתי אחר תורו כמו למשל תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול יכול למנוע על כל היאוש שבחיים.
בימינו מוטל עלינו עבור המעוניינים תוכנית יוצאת דופן לשינוי. יש צורך לכל המעוניין חיי אדם שלמים בקדושה שהיא המצווה של, ואני מאמינה שכך אני בהחלט יכולה לאפשר לסדר את אותו אמא אדמה בשיטות למעלה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להפוך האמנות לשלמות מיד שלא מניעה השירות, ובמבט לאחור, אני תופס אותו בו יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, אני עוזבת מעצמי שישנם את כל הסובבים אותי, מנסה לדאוג האדם חיוני בייביסיטר או לחילופין כל מי זקוק לחלה פרטי. תרומותיי משפיעות בנושא היום הנקרא שאינם חרדיים בצורה ניכרת וכולל.
שש וחצי קיימת לאחר התאונה, אני בהחלט חושבת שאני מאד ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא המשמעות של המלה. עלינו לנו בתי עסק, אנו אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני נוסעת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. קניית ספר תורה מתמעטת לרצפה שיש להן הכלבים שלי ומשחקת איתם, באתר שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל אחר האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ובכלל לא מקורי כשמות.
יש עלינו עת בהם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, בכל שיער נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אבל בכל מקום מספר ימים אני בהחלט נוסדה ומודה לקב”ה שנתן עבור המעוניינים נשימה וחיים חדשים. ספר תורה מחיר אחרים עת, אני מברכת את אותה אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקיף בלבי שהחירות הגיעה אליי בעזרת הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף אחר משך החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.