עת חמישי, שעות הערב ל”ג בעומר, נעשה מספר ימים שמח במשפחה של החברה – האופשרין, התספורת העיקרית המתקיימות מטעם נכדנו בן השלוש. המנהג של החברה שלנו אנו לא לגזור את אותן שערו מסוג ילד או אולי שהוא בודק לגיל 3. משפחתנו התאספה לרגל האירוע. לראשונה בחיים שלו, חבש מיכאל הקטן כיפה ולבש ציצית. זה ליקק דבש אל מעבר עוגיות בצורת אותיות האלפבית. אביו ציטט עם החומר בערך כמה פסוקי אומנות. ואז גזר אתם מבני המשפחה קווצת השערות נמוכה.
משפחות אלו ואחרות נוהגות לפנות להר מירון לרקום רק את האופשרין, אולם משפחתנו בחרה לעבור יחד עם זאת קרוב לחברה, בירושלים.
למעט השנה האחרונה ומגבלות הקורונה, מאות רבות אלפי אנו, כמעט 10% מאוכלוסיית ארץ, מוזמנים להר מירון בל”ג בעומר. היום טוב מציין את יום שלם פטירתו מטעם החכם מהמאה השנייה, רבי שמעון בר-יוחאי, הידוע כמחבר טקסט הזוהר, ספר הידע מסוג הקבלה. מעודדים, ספרדים וצעירים מכול זרם של דתי מאמין אפשרי נמשכים לאווירה החגיגית והרוחנית, והם אורחים בהמוניהם לקבר רבי שמעון, המשקיף בנושא נוף מהמם מרהיב מתחילה הר בגליל. במרבית ארצנו, ל”ג בעומר נחגג על-ידי הדלקת מדורות, לזכר האור העצום שחשף רבי שמעון בר-יוחאי מול הבריאה .
החרטום שבעלי ואני אינה נסענו למירון, עבור שהלכנו במיטה ביום חמישי צפינו בשידור ישיר מהחגיגה. ראינו את הרב מטעם תולדות אהרון יושב בדבר במה, כשעשרות אלפים רבים של קבוצות מאורגנות בדבר ספסלים מקפצים במסגרת קצב המוסיקה, והמדורה בוערת לצד הבמה. למרות שאני גרה קרוב ביותר לקהילת תולדות אהרון במאה שערים, האמת לאמיתה שאינני מרגישה קרובה לשם בעיקר. אינם בהכרח שייכים למהות יהדות כמו שלי. התבוננתי בתוכם חוגגים לדוגמה צופה מבין הצד בכל אירוע מטעם פרחים.
ביממה שישי ביום התעוררתי לשמע החדשות המרות – 45 הרוגים במירון, נרמסו למוות במעבר הצר שליד המדורה של תולדות אהרון. התמלאתי הלם וצער. קראתי עלות ספר תורה את אותה החדשות, כאילו ארגון נלווה כשיר לסייע לכם לדעת בוודאות הרבה יותר רק את הטרגדיה.
ואז נתקלתי בכותרת שפילחה את לבי:”פעילי החילוץ מספרים כי הטלפונים הסלולרים הנקרא הנפטרים מצלצלים נעדר הרף שיש להן שיחות מאמא”. הייתי אמא לצעירים. יכולתי להזדהות יחד האימה שהיא את החסימות אימהות מוטרפות מדאגה המתקשרות בחזרה לילדיהן בשעה שהטלפונים הסלולריים מצלצלים בכיסי הגופות, כשהחיים שאותן אימהות העניקו להן בסמוך נטשו אותן. פרצתי בבכי.
ב- 10:08, מגיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלנו, שילד מטינק, ניו ג’רזי, שלומד בישיבה “שעלבים”, חסר. אמריקאי? יהודי ציוני מהסוג שלי? הטרגדיה הזו הכתה בזמן האחרון קרוב למוסד.
בערך כמה זמנים בעתיד מאמר בתיה, מוסד ושכנה, בקבוצת הווטסאפ:”הבן שלי כרגע חזר ממירון. הוא למעשה אמר שחבריו נשאו החוצה את גופות הנפטרים”. בנה בן ה- 17 של בתיה התייתם מאביו בתאונת טביעה לצורך 8 קיימת. הבנתי שבנוסף על המתים והפצועים, מאות רבות של ילדים יסבלו כעת מטראומה בשל ממפגש כה צנוע בשיתוף מוות אלים.
התקשרתי לבתיה. הזאת נודעה מודאגת אם כלות בעניין בנה הנקרא חברה קרובה שנעדר (מערכת הטלפונים קרסה, אזי רוב הניצולים ממש לא יכלו לנקות הביתה). איזה סכום זמן בהמשך משמש אותר. הוא למעשה נעשה על אודות אוטובוס, נטולי החולצה, בגלל ש שבמירון נקרא השתמש במדינה בשביל לכסות את אותם פניו מטעם הילד המת שלצידו.
וכו’ דקלמתי פסוקי תהילים בכדי הילד מטינק, כשהגיעה ההודעה שלי שגופתו אותרה.
שיש להן חזר מדירה החדרת והודיע לכולם שילד בן 13 מירושלים שמשפחתו עלתה אלי מניו ג’רזי נעדר. בעתיד הקרוב גילינו שגם הוא למעשה נפטר.
שיחת פלאפון הודיעה לכל המעוניין שאברמי ניבין, בנו בן ה- 21 מסוג הרב אריה ניבין (השתתפתי בסדנא ממנו לצמיחה אישית במשך שנתיים), נפצע במירון. אברמי הוא חתנו שהיא הרב עת מצויין גלזר מ”אש התורה” ואשתו לאה. מיד התקשרתי ללאה.
כשהיא יושבת לצד מיטת חדר החולים הנקרא אברמי, הזאת סיפרה לנו שהוא עמד בתחתיתו של הרמפה הרטובה והחלקלקה במדינה נפלו עשרות בני האדם נקרא על גבי הינו. כשהוא לכוד תחלופה ל ערימת גופות, נולד שמע גבר (או ילד?) תחתיו צועק “רד ממני! אני בהחלט לא יוכל לנשום!”. אולם אברמי אינו יהיה מסוגל נהיה לזוז מפני ש משקל האנשים המקיף. דקות בעתיד הקרוב הינו שמע את אלו שמתחתיו נושם אחר נשימותיו בעת האחרונה.
למרות הטראומה, אברמי שלא שבר נוסף על כך עצם והוא לא נפגע פגיעות פנים ארציות. יחד עם זה, המשקל שנשא עליו נהיה מאוד כבד, אשר הוא מחץ את אותה הטלפון הסלולרי שלו.
לאה גלזר, שעזבה את אותם המדורה מטעם תולדות אהרון כרבע שעה עבור האסון, סיפרה עבורינו שיהודים כמעט מכל קצוות הקשת הדתית היוו שם. “רבי שמעון בר יוחאי מעביר בעניין אחדות”, זו סיפרה. הנוכחית הזכירה לכולם את הסיפור מהתלמוד: בשביל להינצל מגזר דין מוות מטעם הרומאים, התחבאו רבי שמעון ובנו אלעזר במערה לאורך 12 שנה אחת, כשהם ניזונים מפירותיו השייך מעץ חרוב ושותים ממי מעיין שזרם בתוספת ל המערה. עם סיומה של מותו מסוג הקיסר וביטול הצו, כשהם יצאו מהמערה עם תום שתים עשרה שנה אחת ששייך ל לימוד עומקיה המיסטיים שהיא התורה, ראה רבי שמעון איכר יהודי חורש את אותה שדהו. מבטו החודר והביקורתי צרב את אותו האיכר האומלל שעסק לו לתומו בתהליך עבודה יומיומית. מעתה והלאה שמע רבי שמעון קול מתוך השמים, “האם באת בכדי לקלקל אחר עולמי? שוב פעם למערה”. שנים להבא קרה פעם שוב רבי שמעון, אולם יחד רגישות ישתנה עד מאוד – הבנה מלאת אהבה חזקה, בשטח שתבדקו ותחושת עליונות.
“מדורות ל”ג בעומר”, סיכמה גברת גלזר, “הן מדורות מסוג חיבה, שלא מדורות מסוג בקורת ושיפוטיות”.
ואכן, מדינה ישראל הגיבה לטרגדיה באותה אחדות שאולי אנו אפשר לראות המון אך ורק בעיתות מלחמה. אנשים מאוד רבים התייצבו לסייע בתרומה דם אם על מנת על ידי זה שרבים נשלחו פעם נוספת עקב ההצפה. בכפרים בצפון הארץ, יחד עם כפרים ערביים ודרוזים, הציעו כיבוד להמונים המנסים לחזור הביתה ממירון, למשל כמו כן אזורים לינה לידידים אינה הצליחו לחזור לקראת שבת.
ב- 14:05, בעודי המומה מהאסון, העברתי הלאה הודעה שהופיעה באחת מקבוצות הווטסאפ שלי וזו לשונה:
בוקר עצוב בנוסף לכולם משפחה והחברים –
אמר הנביא ירמיהו:
“מי ייתן מיומן של מים ועיני מרכז דמעה ואבכה יומם ולילה רק את נישות הגבס בת עמי”
הבה נדליק אנו חייהם בבתינו נר נשמה לעילוי נשמת הרוגי הר-מירון.
אף עד לא מאמינים, אינן נחוצה עמדתנו/דעתנו האישית אם השקפת עולמנו הפוליטית / הלאום או לחילופין הדת לנוכח האסון.
את אותן כל זה נשמור לזמן שבוע או אולי חודש עד יותר מזה, בני האדם בהתאם ל דרכו .
נוני היום, מספר ימים שישי, ל”ג בעומר תשפ”א,
אנא הדליקו נר נשמה כל מי, והפיצו בכל המחוברים לארץ.
עירית שרון, קיבוצניקית , שמאלנית, ממעברות
אישה בכל זאת אולם לא שייכת למהות היהדות שלי – והוא לא לכך השייך הנספים בהר מירון – אולם זוהי הושיטה יד, גברה בנושא חילוקי הדעות, ובנתה גשר העולה מעל כל היריבויות.
עם השיג את הטלפון ששייך ל עירית שרון מ- 144 והתקשר אליה. הוא הציג את כל מכשיר אייפון שלו כחרדי מירושלים שקרא את אותה הודעתי לעוזרת. נקרא סיפר שלה שהוא קיבל את אותה הצעתה להדליק נר. עירית הופתעה. “איך זה אליך הווטסאפ שלי?”
הצטרפתי לשיחה ואמרתי שהוא הופץ בווטסאפ ושהעברתי את הדירה כמו כן לקבוצות שאני עסק במהלכן. אמרתי לרכבת התחתית, “אני אישה חרדית שגרה בשכונה העתיקה בירושלים. אני בהחלט ימנית מההבטים פוליטית ודתית, וקיים לכל המעוניין אמונות ודעות חזקות במיוחד, אולם – “
זו גם עצרה השירות, צחקה ואמרה, “גם אני בהחלט כמוך! יש עבורינו אמונות ודעות חזקות באופן ספציפי, רק לכיוון השני”.
“והנה את כל אחותי”, אמרתי בידה.
“ואת אחותי”, השיבה.
על מה חשוב מאוד אסון בשביל שנתאחד?